: ספר סימן רנג

הקודם הבא

סימן רנג
כהן שמת וחזר וחי אי כהונתו עליו

ב"ה, ר"ח אייר התשכ"ז ברוקלין נ"י יצו"א

כבוד ידידי ורב חביבי הבחור החשוב בנש"ק חוב"ט כש"ת חיים וואלקין הי"ו.

א) אחדשה"ט, מכתבו היום קבלתי ובדבר שהביא בשם האדר"ת על קו' העולם בברכות מ"ו ע"א בהא דלא כיבד ר' אבהו את ר' זירא לברך ברהמ"ז מחמת כהונתו דהא ר' זירא כהן היה (ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה), וכתב ליישב דעובדא דא הוה בתר דשחטיה רבה לר' זירא (מגילה ז' ע"ב), ואף כי בעא רחמי עליה ואחיי מ"מ כבר בטלה ממנו קדושת כהונתו עכ"ל. הביאו בשו"ת נשמת חיים סי' ע"א בתשו' אליו. וקשיא ליה למע"כ דמפשטות הדברים נראה דרק להכשר עבודה יצטרכו משיחה אבל כהנים נקראו עדיין, עיין יומא ה' ע"ב וספר המצוות שורש ג' ברמב"ן ובגרי"ז עמ"ס יומא ע"כ.

הנה באמת דברי הגאון ז"ל צ"ע, וכבר תפסיה הגאון בעל נשמת חיים מגמ' מפורשת סנהדרין צ' ע"ב מנין לתחיית המתים מה"ת שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה מכאן לתחיית המתים מן התורה, הרי מפורש דכהן שמת וחזר וחיה חזר לקדושת כהונתו הראשונה עכ"ד. ועי' להלן מ"ש מתוס' נדה דף ס"ט. גם לפענ"ד צ"ע לומר כך דמהיכי תיתי יפקע קדושת כהונה מכהנים שנאמר בהם ברית כהונת עולם.

ועיין רשב"א נדה ס"א ע"ב זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא יש מפרשים משום דאמרינן בכתובות מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן הן עומדין, וקשיא לי דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ' חלק אבא מהם ואלו תפילין שהניח לי אבא מהם היו, ונ"ל לעתיד לבא משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצוה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים, וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות משעת מיתתו ויש לעתיד לבא בזמניו ובזמן מיעוט וכו' ע"ש, ועי' ריטב"א.

והנה אי נימא כיש מפרשים שברשב"א היה אתי שפיר דנפקע מינייהו קדושת כהן ג"כ כיון דמצות בטלות לעתיד לבא, אבל באמת אנן לא קיי"ל כיש מפרשים וכמו שהקשה עליהם הרשב"א ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מלכים ה"ג) לא פסק כן וח"ו המצוות לא יתבטלו לעולם, ועיין תוס' כתובות קי"א ע"ב דבירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו במלבושיהן משמע מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא במלבושיהם חיים עכ"ל, ודבר זה שנוי במחלוקת בירושלמי כלאים פ"ט וכתובות פ' הנושא הל' ג' דרבי ורבנן אמרו דכמו שהולך אדם בעוה"ז באותן המלבושין הוא חוזר לעתיד לבא ור' נתן אמר התם דכסות היורד עמו לשאול היא באה עמו ע"ש במפרשי הירושלמי.

ועיין בספר תורת חיים סנהדרין ריש פרק חלק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה, ומשמע דתחיית המתים ועוה"ב אחד הוא, והביא כמה מאמרי הש"ס ולבסוף פריך ממה שיסדו בתפלה בשבת אין כערכך ה' אלקינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים משמע דעוה"ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו והניח בקושיא.

ובאמת כי בדבר זה נחלקו ראשונים כמלאכים ז"ל, הרמב"ם והר"ש בן גבירול רבו של רש"י ורבינו סעדיה גאון והרמב"ן בספר תורת האדם בשער הגמול, דדעת הרמב"ם ודעימיה דימות המשיח ועוה"ב תרי מילי נינהו ואמר אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד ואח"כ ימות משיח ודורו ויהיה נפשותיהם בעוה"ב בטוב בלא גוף, אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו בכל כחו מהא דאמרו בלע המות לנצח ואמרו מתים שעתידין לחיות שוב אינן חוזרות לעפר ועוד הרבה ראיות ואחר בירור גדול סיים הרמב"ן ז"ל אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו בראיות מדברי חז"ל ושוב מצאתי לרבינו סעדיה שהוא אומר כדברינו בפירוש העוה"ב וקבלת הראשונים הוא תורתם אל תשכח ואמר אין בינינו דרך בשינוי השמות והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן זולת רבינו משה שנותן קצבה לזמן התחייה ומחזיר הכל לעולם הנשמות ואנחנו מקיימים אנשי התחייה לעדי עד מימות המשיח תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך עכ"ל הזהב של הרמב"ן ז"ל ע"ש. ועיין עוד ספר העקרים מאמר רביעי פ' ל"א ושו"ת הריב"ש סי' מ"ה מה שחלק על הרמב"ם.

ולי העני היה נראה ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל מבריאת העולם שנברא האדם שחיה יחיה לעולם בגוף אלא שהחטא גרם לו שימות, ואדרבה התורה אמרה ועתה אם יקח מעץ החיים וחי לעולם ולכן ויגרשהו מגן עדן, ואם כן כשיתוקן החטא יחזור לקדמותו וחיו יחיה לעולם כי זה היתה עיקר כוונת בריאת האדם, וכבר אמרו רז"ל כעין זה בקבלת התורה אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם שפסקה מהם זוהמת הנחש ופסק מהם המיתה, אך לאחר שעשו המעשה ביש אבדו זה המעלה ועל זה נאמר אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, וא"כ פשוט דלעתיד לבא שאז יהא תקון השלם להחטא שוב לא ימותו ויחיו לעולם, וע"ז אנו הולכין ומאמינים כשיטת הרמב"ן ובכל מקום מסיימין ובלע המות לנצח אמן.

עוד נראה קצת ראי' לשיטת הרמב"ן ז"ל מגמ' סנהדרין ס"ד ע"ב א"ל רבי ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמים יש אלא ונכרתה בעוה"ז הכרת לעוה"ב, ולדעת הרמב"ם הכי נמי דאיכא ימות המשיח והוי שלשה עולמים. והנה עכ"פ לד"ה לאחר התחיה המצוות קיימות כהיום, וממילא אמאי נימא דפקע ליה קדושתיה, ואדרבה לאחר התחיה נתוספת קדושה כמובן.

ב) ונראה דהנה בגמ' נדה דף ס"ט ע"ב ת"ר י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא ג' דברי חכמה ג' דברי הגדה ג' דברי בורות ג' דברי דרך ארץ, ובדף ע' ע"ב שלשה דברי בורות אשתו של לוט מהו שתטמא אמר להן מת מטמא ואין נציב מלח מטמא, בן שונמית מהו שיטמא אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא, מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין אמר להן לכשיבואו נחכים להם איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם ע"כ, והמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב דאנשי אלכסנדריא טעו לומר כי הגוף חשוב כמת ואלו החיים אשר באו לו ע"י תפלת אלישע אינם אלא מקריים והגוף הוא עדיין מת ויטמא טומאת מת, והשיב להם דאין חי מטמא דאין כאן חיים מקריים כי ע"י הנביא ג"כ אפשר שישנה מעשה בראשית וכאילו לא מת כלל ואין כאן טומאת מת כלל עכ"ל ע"ש.

והנה לדעת המהרש"א ז"ל דכל שהחייהו ע"י תפלה לא מטמא והוה כאלו לא מת כלל א"כ אפילו נימא כדעת האדר"ת דלעתיד יצטרכו הכהנים משיחה מחדש, מ"מ לא דמי להך דר' זירא, דכהנים שיחיו לעתיד שגופם נעשית עפר והבשר כבר נעכל והגוף החדש יהיה בריה חדשה, אבל רבי זירא דהחייהו רבה הוה גוף ראשון והוה כאילו לא מת כלל כמ"ש המהרש"א, א"כ אי הוה רבי זירא כהן אפילו לשיטתו מ"מ כל דיני כהונה עליו.

ותו דהנה הקשו התוס' בד"ה מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או לא וא"ת אמאי לא בעי הך בעיא על בן השונמית דאיירי ביה וי"ל שמא משום דכתיב קרא לעתיד לבא וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' אבל בן השונמית פשיטא ליה דלא בעי הזאה ע"כ, וכ"כ בתוס' הרא"ש על הגליון ע"ש, והמהרש"א מפרש באופן אחר דאיירי במתים שנטמאו לפני מותם כשיקימו לעתיד אי צריכין הזאה, וז"ל שאלו אם צריכין הזאה ג' וז' כדין מי שנטמא במת, דכמה מתים שיחיו לעתיד לבא שנטמאו בהיותם בחיים במת ונעשו טמאי מתים ומתו אחר כך בלא הזאה ג' וז' ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה, ובבן שונמית דאיירו בה לא שאלו זה כמ"ש התוספות דהא כיון דגוף הראשון היה קיים ודאי אם כבר נטמא בחיים במת ולא היה לו הזאה קודם מותו שצריך עכשיו הזאה דאותה טומאה להיכן אזלה דלא עדיף מאלו לא מת כלל ע"כ, ומבואר דבן השונמית אילו נטמא בחיים לא הוסר הטומאה מעליו במותו וכשהחייהו אלישע היה חוזר עליו טומאתו, דאותה טומאה להיכן אזלה, א"כ ה"ה כהונת ר' זירא להיכן אזלא, ולא דמי למתים דלעתיד שיקימו בגוף חדש כדמפורש הכא, ואולי תליא בהך אי צריכין הזאה.

וכבר נסתפקו כעין זה באשת רבי זירא לאחר שחזר וחי אם היתה צריכה קדושין אחרים, ואם חייבת משום אשת איש, ואם קבלה קידושין מאחר בינתיים בזמן שהיה מת כיון דמיתה מפקעת, וכבר כתבתי בזה בשו"ת משנ"ה ח"ט סי' ת"א ות"ב, ולדעת המהרש"א נראה כיון דהוה כאילו לא מת א"כ לכל דבר כן הוא, וזה זמן הרבה ראיתי לאחד מן האחרונים שהאריך לפלפל ג"כ בכעין זה וכעת אינני זוכר מקומו ואין הפנאי מסכים לחפש אחריו. והנה אף שראיתי בספר חכמת בצלאל נדה שם ששפך חמתו על המהרש"א ז"ל אבל המעיין שם יראה שאין בו כדי להשיב דברי המהרש"א ז"ל.

ואפילו לדעת התוס' דפשיטא להו דבן השונמית לא בעי הזאה, עכ"ז אין ראיה, שהרי חילקו בין בן השונמית למתים שלעתיד לבא, דשאני בן השונמית דפשיטא דלא בעי הזאה ומתים לעתיד לבא גזירת הכתוב הוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים, וא"כ אפילו לשיטתם אין להביא ראיה ממתים שלעתיד לבא לרבי זירא שחי כעת ודומה ממש לבן השונמית, ואין להביא דכהן שמת וחזר וחי שיסור ממנו כהונתו ממה שלעת התחי' יצטרכו הכהנים משיחה חדשה. ואע"ג דבן השונמית אי"צ הזאה מ"מ אינו ראיה שהוסרה הכהונה, דשאני טומאה מכהונה.

ג) וראיתי למרן הח"ס ז"ל בשו"ת יו"ד סי' של"ז שכתב להיפוך דבבן השונמית פשיטא להו דבעי הזאה, דנהי דבחיותו אינו מטמא עוד דמת מטמא ואין חי מטמא מכל מקום איהו גופיה טמא הוא דבשעה שהחייהו נגע בעצמו במותו ובעי הזאה כטמא מת, והביא ראיה לדבריו ממשנה א' פ"ג דטהרות קרשו הרי אלו שניים, וזה היפוך דברי התוס', וגם דלא כמהרש"א, דמהרש"א כתב דבעי הזאה רק למי שנטמא לפני מותו, ולהחת"ס כולם יצטרכו הזאה מחמת טומאת עצמם, וראיה להחכמת בצלאל, אך עי' ערוך לנר נדה שם שתמה עליו.

ובהורמנא דמרן החת"ס ז"ל לפענ"ד נראה ראיה דלא נטמא ממגע עצמו, ממה דאיתא בזהר הקדוש פרשת פנחס (דף רי"ז ע"א) וז"ל בשעתא דקני פינחס על ברית קדישא ועאל בגו כמה אוכלוסין וסליק לון לגייפין על רומחא לעיניהון דכל ישראל, כד חמא שבטא דשמעון בכמה אוכלוסין דאתי לגביה פרחא נשמתיה מיניה, ותרין נשמתין דהוו ערטילאין בלא דוכתא אתקריבו ביה ואתכלילו כחדא ואתהדרת נשמתיה כלילא רוחא דאתכליל בתרין רוחין ואתתקפו ביה כדין רווח דוכתייהו למיהוי כהנא רבא מה דלא אתחזי מן קדמת דנא, וע"ז כתיב (איוב ד, ז) זכר נא מי הוא נקי אבד דלא אתאביד בההיא שעתא ולא אביד רוחיה כד פרחיה מיניה, ואיפה ישרים נכחדו אלין בני אהרן דאתהדרו לעלמא מה דאבד בחייהון וכו' ע"ש. ותמצית הדברים דפינחס בשעה שקינא לאלקיו כשראה שבט שמעון באו במחנה רב נגדו פרחה נשמתו מיניה מרוב פחד ונעשה נס וחזרה אליו נשמתו עם נשמת נדב ואביהוא כלילין יחד, ועל כן זכה לכהונה מה שלא זכה לפני זה.

ובספרי בלק וכן בתנחומא שם ובתרגום יונתן בן עוזיאל די"ב נסים נעשו לו לפנחס באותה שעה, נס עשירי שלא ירד מדמם שלא יטמא, ונס אחד עשר ששימר הקב"ה את רוחותיהם שלא ימותו ויטמא פנחס ע"ש, ואי נימא דהיכא דפרחה נשמתו וחזרה בו נטמא ממגע עצמו א"כ פנחס שפרחה נשמתו ממנו הנה כשחזרה בו נשמתו טמא הוא ממגע עצמו וצריך הזאה שלישי ושביעי, וא"כ למה לן כל הטורח הזה שלא יטמא פינחס הא ע"כ טמא יהיה, וגם הרי לא עביד הקב"ה ניסא למגנא, ועכ"פ ממה שאמרו נס עשירי ואחד עשר שלא יטמא פינחס משמע דלא נטמא כלל, ומוכרח לומר דמת שחי אי"צ הזאה שלישי ושביעי, וכדעת התוס' דבבן השונמית פשיטא דלא בעי הזאה שלישי ושביעי.

ומעתה אני מוסיף ראיה לדידן דהרי נתכהן פינחס באותה שעה, ולפי המבואר בזוהר שם הוא משום דנכנסו בו נשמות נדב ואביהוא, ולפ"ז נפשטא נמי בעיין דכהנים לאחר מיתתן בכהונתם הם, שהרי מחמת נשמת נדב ואביהוא שנכנסו בו נתכהן פינחס, ואם לאחר מיתתו של כהן יצא מכהונתו א"כ במה נתכהן פנחס, אלא פשוט דלעולם כהונתם עליהם.

ובזה תנוח דעתו ואסיים מרוב הטרדות ידידו המברכו בברכת התורה ולומדיה בלב ונפש,

מנשה הקטן